בפני תביעה נזיקית בעוולות תקיפה ורשלנות.
התובע, קטין יליד 1992 שהיה בעת הרלוונטית תלמיד כיתה ה' בנתבע 2 (להלן:
בית הספר), נפצע בלחיו מסרגל קשיח שהניף לעברו הנתבע 1, בן כיתתו, בעת שהותם המשותפת בכיתה במהלך ההפסקה ביום 24.2.03 (להלן:
האירוע). התובע טוען כי הנתבע 1 תקף אותו במזיד וללא כל התגרות מוקדמת מצידו. התובע טוען לרשלנות מצד הנתבעים 2-3 בכך שהועלו ע"י אמו תלונות קודמות נגד תקיפות והצקות של הנתבע 1 כלפיו, אך הללו לא עשו דבר כדי להפסיקן. כמו כן הוא טוען להעדר השגחה נאותה של מורי בית הספר על התלמידים, והוא בכללם, בעת קרות האירוע, הן מצד הנתבעים 2-3 והן מצד הנתבעת 4 (להלן:
העיריה) שהינה בעלת "אחריות ניהולית" לבית הספר.
המחלוקת בין הצדדים היא הן על נסיבות האירוע, הן על חבות הנתבעים והן על גובה הנזק.
נסיבות האירוע
לפי גרסת התובע, הוא הותקף ע"י הנתבע 1, בן כיתתו, בעת היותם בכיתה במהלך ההפסקה, וזאת ללא כל סיבה או התגרות מוקדמת מצידו. הנתבע 1 תקף אותו כשהוא אוחז בסרגל קשיח, וכאשר ניסה התובע להמלט, חסם הנתבע 1 את דרכו החוצה מהכיתה, וחתך את לחיו באמצעות הסרגל.
לפי גרסת הנתבעים, שהה הנתבע 1 בכיתה בהפסקה כדי להכין שיעורים, בהרשאת המורה. התובע ניגש אליו והחל להתגרות בו בעלבונות כמו "שמן". הנתבע 1 ביקש מהתובע להניח לו אך התובע לא חדל מהצקותיו המילוליות. לאחר מכן, ניגש התובע לשולחן הנתבע 1 עם סרגל בידו, והחל לנפנף בו מול פניו של הנתבע 1. הנתבע 1 חשש כי הסרגל יפגע בעיניו ולכן נטל את סרגלו שלו וניסה לבלום באמצעותו את סרגלו של התובע. הדבר התפתח למשחק של "דו קרב" בסרגלים, באוירה של צחוק, אך לפתע נשמט הסרגל שאחז הנתבע 1 בידו ופגע בלחיו של התובע, שנחתכה. התובע תפס בלחיו ורץ החוצה, והנתבע 1 רץ אחריו וניסה לברר מה קרה לו.
לאור התרשמותי ממהימנות העדויות שהיו בפני, אני מעדיפה באופן ברור את גרסת הנתבעים על פני גרסת התובע.
הוכח, כי התובע היה ידוע למערכת החינוך ולביה"ס כתלמיד בעייתי הן מבחינה לימודית (קשיי קשב וריכוז, רמה לימודית נמוכה ביחס לבני גילו) והן בעיות התנהגותיות קשות (התפרצויות אלימות, סף תסכול נמוך, נטיה להתגרות ולהציק לתלמידים אחרים).
עדותה של הסייעת חיה לדרמן, שהיתה צמודה לתובע משך שש שנים כדי לסייע לו בקשיי הלימוד ובבעיות ההתנהגות, במטרה לשלבו בכיתה רגילה על אף קשייו, היתה מהימנה ואובייקטיבית, וממנה עלה חד משמעית כי הדיווחים הרבים שהוכנסו לתיק האישי של התובע ע"י הגורמים החינוכיים בבית הספר, ובעיקר המנהלת והמחנכת, תאמו ושיקפו את המציאות כפי שהיתה מוכרת לה היטב מעבודתה היומיומית הצמודה עם התובע. הסייעת העידה על בעיות התנהגות שהתבטאו בסף תסכול נמוך, נטיה להתגרויות והצקות לתמידים אחרים, תוקפנות וכן בעיות קשב וריכוז. בנוסף, עצם הצמדת סייעת לתובע בלבד (מתוך כיתה של 30 ילדים ובמציאות התקציבית המוכרת) מדברת בעד עצמה על חריגותו של התובע וצרכיו המיוחדים.
הטענה למעשי תוקפנות קודמים של הנתבע 1 כלפי התובע ותלונות שהוגשו בנדון לבית הספר, התבססה רק על עדות אמו של התובע (להלן:
האם), באשר התובע בתצהירו לא התייחס כלל לקיומם ומהותם של אירועים קודמים כאלה, אלא רק ציין כי האם התלוננה עליהם. ייאמר מיד, כי התרשמתי לשלילה מעדות האם, שהיתה מניפולטיבית ומגמתית, וניכר בה נסיון להצגת התובע כ"שה תמים" ופאסיבי שילדים אחרים, ובעיקר הנתבע, הציקו לו בתכיפות, לצד דרמטיזציה והעצמה בוטה של נזקיו הנפשיים והגופניים של התובע בעקבות האירוע. האם הכחישה באופן קטגורי את כל הדיווחים שהוצגו לה מתוך התיק האישי של התובע במערכת החינוך, וטענה כי היה תלמיד טוב וממושמע, וזאת למרות שעולה בבירור מהתיק האישי כי היתה מעורבות פעילה של האם כלפי הצוות החינוכי, כי האם היתה מדווחת באופן תדיר ע"י הצוות על בעיות ההתנהגות והבעיות הלימודיות של התובע, וכי האם הגיעה לעתים קרובות מיוזמתה לבית הספר כדי לדבר עם הצוות החינוכי אודות מצבו של התובע ובעיותיו החברתיות והלימודיות. לנוכח אי המהימנות והמגמתיות של עדות האם, ובהעדר כל תימוכין בראיות אחרות, אני דוחה את הטענה כי היו הצקות ומעשי תוקפנות קודמים מצד הנתבע 1 כפי התובע. יצויין כי בתיק האישי של התובע קיימת תרשומת של המנהלת, כי היתה תלונה אחת בעבר של האם על גזירת חולצה של התובע ע"י הנתבע 1, אך בבירור שנערך בנדון נמצא כי התובע הגיע עם חולצה קטנה מדי וזו נקרעה במלהך תרגיל ג'ודו.
כדי להדגים את מידת הריחוק מן המציאות בעדותה של האם, אציין כי האם טענה שבגלל הצלקת התובע "לא יוכל לצאת עם בנות", כי חבריו כל הזמן שואלים אותו שאלות על הצלקת, כמו "אם הוא חותך את עצמו או מזריק לעצמו כמו נרקומנים", וזאת כאשר מדובר בצלקת עדינה, שטוחה וחיוורת שבקושי ניתן להבחין בה ללא התבוננות מדוקדקת מקרוב, והדעת נותנת כי כך היה גם בעת כתיבת התצהיר לפני מספר חודשים. האם טענה כי התובע סובל מחרדות ומסיוטים בלילות בשל האירוע (אך לא חשבה לקחת אותו לבדיקה ולטיפול נפשי למרות הטענה לסבל נפשי מתמשך), והפגינה השתוממות גדולה כשנשאלה אם נגרמו לתובע חרדות וסיוטים גם מפציעה אחרת בלחיו במהלך נסיעה, הגם שהיתה עמוקה יותר והצריכה אישפוזו. ההפרזה התייחסה גם לנקודות עובדתיות שאינן ניתנות לפרשנות, כגון הטענה כי התובע אושפז בבית החולים אחרי האירוע ונשאר שם בלילה - כאשר בגליון חדר המיון כתוב כי התובע שוחרר לאחר הטיפול בו ביום. מעדות התובע עלה כי הלך עם אמו להגיש תלונה בתחנת המשטרה - כאשר מאישור הגשת התלונה שצורף עולה כי התלונה הוגשה בשעה 13:50 ואילו הקבלה למיון היתה בשעה 12:57, כך שהתובע שהה בבית החולים
רק כ-40 דקות.
התובע עצמו נראה כמושפע מהנחייתה המגמתית של אמו בתוכן עדותו, ואף הוא נטה להכחיש את בעיותיו ההתנהגותיות והלימודיות בשנים הרלוונטיות, הגם שלא עשה זאת בצורה גורפת ומוחלטת כאמו. תיאורו את השתלשלות האירוע נראה כ"דקלום בעל פה" של גרסה המציגה אותו כפאסיבי וכקרבן האירוע, ועמדה בניגוד גמור לתיאור אופיו והתנהגותו התוקפנית ע"י כל הגורמים החינוכיים בתיק האישי, ולעדות הסייעת.
לעומת זאת, לא הוכח כי הנתבע 1 היה תלמיד אלים או בעל בעיות התנהגות, ואין בתיקו האישי אינדיקציה לתלונות קודמות נגדו מצד הצוות החינוכי או הורים וילדים אחרים. עדותו של הנתבע 1 לגבי נסיבות האירוע הותירה רושם מהימן ואני מקבלת אותה וקובעת כי פציעת התובע ארעה אגב משחק של "דו-קרב" בסרגלים, שהחל כהתגרות של התובע בנתבע 1, וללא כוונה של הנתבע 1 לפגוע בתובע או לפצוע אותו.
חבות הנתבעים
משהוכח כי הנתבע 1 לא תקף אלא התגונן בפני התובע, התגוננות שהפכה למשחק דו-קרב בסרגלים בלצון וברוח טובה, איני רואה מקום לחייב אותו בנזיקין בעוולת הרשלנות או בעוולת התקיפה. התובע והנתבע 1 היו בני 11 בעת האירוע, ולא היו מודעים די הצורך לסכנות הנובעות ממשחק תמים כזה.
על פי כל העדויות, האירוע קרה במהלך ההפסקה, כשהתובע, הנתבע 1 ועוד מספר ילדים שהו בכיתה ללא השגחה מורה או מבוגר אחראי כלשהו. גם הסייעת מטעם העיריה, שסייעה לתובע באופן צמוד במהלך השיעורים, היתה בהפסקה בחדר המורים, ולדבריה לא היה זה בגדר תפקידה לשהות עם התובע במהלך ההפסקות. נראה לי, כי העדר השגחה של הצוות החינוכי בעת ההפסקה הוא שאיפשר את התרחשות האירוע ולא קטע את ה"דו-קרב" באיבו.
ההכרות המוקדמת והממושכת של הצוות החינוכי בבית הספר עם התובע ונטייתו להסתבך בקטטות והתחככויות תוקפניות עם ילדים אחרים חייבה תשומת לב מיוחדת והשגחה עליו גם במהלך ההפסקות, ובוודאי שבנסיבות אלה לא היה מקום להשאיר את הכיתה פתוחה ובתוכה כמה ילדים, שביניהם התובע, ללא השגחת מבוגר כלשהו.
לפיכך אני קובעת כי משרד החינוך ובית הספר עוולו ברשלנות כלפי תלמידי הכיתה, לרבות התובע, שכן היה עליהם לצפות מראש כי בהעדר השגחה ועין פקוחה עליו בהפסקה, הוא עלול ליזום או להיגרר לקטטות אלימות, בהן עלולים להיפגע ילדים ובכללם הוא עצמו.
בת"א (מחוזי חי') 915/02
ק.ג. נ' מדינת ישראל (פורסם במאגר נבו) נדון בפני כב' השופטת י' וילנר מקרה דומה של פציעת קטין בן 10 במהלך השתובבות של קבוצת ילדים שנשארו בכיתה ללא השגחת מורה או מבוגר אחר, ושיחקו בידית רוכסן של קלמר, שנזרקה מילד לילד עד שפצעה את התובע בעינו.